מדינות ערב ניצבות כיום בפני שלושה אתגרים סביבתיים עיקריים וקיומיים והם: ביטחון המים, ביטחון המזון וביטחון האנרגיה. אל האתגרים הללו ניתן להוסיף אתגר סביבתי נוסף, הוא המִדְבּוּר והתדרדרות הקרקע. התקשורת הערבית עוסקת בסוגיות הללו באופן נרחב. הסוגיות הללו מעסיקות את השליטים ומקבלי ההחלטות במדינות ערב השונות מחד גיסא ואת הציבור הערבי והארגונים הסביבתיים הבלתי ממשלתיים מאידך גיסא.

מזה שנים רבות נבחנו אפשרויות שונות לעצירת ירידת מפלס ים המלח [1, 3]. בשנים האחרונות נבחנת מחדש תכנית “מובל השלום” ממפרץ אילת לים המלח (RSDSC) שנועדה לייצב את מפלס ים המלח ולספק מים מותפלים לממלכת ירדן, לרשות הפלסטינית ולישראל. התכנית המלאה מדברת על התפלה של כ-900-800 מלמ”ק בשנה ועל העברת התמלחת בכמות של כמיליארד מ”ק בשנה לים המלח תוך ניצול הפרש הגובה בין ים סוף לים המלח וייצור חשמל הידרואלקטרי שיספק חלק מהאנרגיה הנדרשת להתפלה ולהובלת המים המותפלים [4, 5]. נוסף על כך, יהווה “מובל השלום” פלטפורמה לשיתוף פעולה בין-לאומי.ב-2005 ביקשו ממשלת ישראל, ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית מהבנק העולמי לבצע באמצעות חברות בין-לאומיות, בדיקת היתכנות בעלות של כ-11 מיליון דולר, שמטרתה לבדוק את ההשפעות הפיזיקליות והאקולוגיות הצפויות של פרויקט “מובל השלום” על מפרץ אילת, על ים המלח ועל הערבה, כמו גם את ישימותו הכלכלית. בהתאם למפרט שהכינו שלוש השותפות והבנק העולמי, החל ביוני 2008 ביצוע בדיקת ההיתכנות הבין-לאומית.

השרפה בכרמל שפרצה בתאריך 2 בדצמבר 2010, הפכה תוך שעות ספורות לשרפה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. במהלך השרפה עלו באש כ-5 מיליון עצים בשטח המשתרע על כ-35,000 דונם – 31,000 דונם של חורש טבעי וכ-4,000 דונם של יער שניטע על-ידי קק“ל. גודלו של השטח שנשרף, מותם של 44 אנשי כוחות הביטחון, פינוי של כ-17,000 תושבים מביתם והזדקקותה של מדינת ישראל לסיוע בין-לאומי לכיבוי השרפה – כל אלה הכתירו את שרפת היער בכרמל כאסון הטבע הגדול בתולדות מדינת ישראל. האירוע החריג הוא גם הזדמנות לשפוך אור על הגידול במספר השרפות בארץ ובעולם ולהביט על המציאות האקלימית המשתנה ועל מערכת הגומלין המתקיימת בינה לבין שרפות יער.